המורה למוסיקה אמר לו שיש לו קול מתחת לממוצע ולא הסכים לקבל אותו למקהלה למרות שהוא ממש אהב לשיר.
אותו מורה גם התרגז עליו כששאל אותו בתמימות כי עניין אותו, בן כמה הוא?
מנהלת הצהרון כעסה עליו כששאלה אותו מה הוא רוצה בסנדויץ והוא אמר נקניק וגבינה צהובה.
כשההורים שלו נתנו לו מחמאות הוא הרגיש שזה לא באמת בא מהלב, שהם עושים את זה כי צריך.
במבחן מיצ"ב הוא הרגיש טיפש כי היה לו קשה והוא לא עמד בקצב.
חוץ מזה הוא היה הבן הכי נמוך בכיתה, שקט ,ביישן ,רגיש ורצה לדבר אבל שתק כי פחד שיצחקו עליו.
המורה לאומנות אהבה אותו וגם מורים אחרים. הוא ידע לצייר יפה וגם כתב סיפורים שחברים שלו קראו ובקשו ממנו שיכתוב עוד.
אבל דוקא הרגעים בהם חווה דחייה, בדידות וחוסר שייכות התקבעו וצבעו את חייו בצבעים כהים. גרמו לו להאמין שהוא לא מספיק טוב, משעמם ודהוי.
פלא שלפני דייט עם בחורה מושכת ומעניינת הוא מלא פחדים וחששות?
————————————————–
מה עושים עם כל זה?
איך עוזרים לו להאמין אחרת?
במקרים שאפשר לדבר עם הילד הפנימי אני מעדיפה לעשות את התיקון שם.
מתוך עצימת עיניים, כניסה פנימה ודמיון מודרך שמחבר לילד התפתחה שיחה ביני לבינו.
יצרתי איתו קשר, סיפרתי לו שאני דלית ושדיברתי עליו עם הבוגר והוא בקש שאעזור לו כי הוא עצוב.
שאלתי אם זה בסדר שנדבר קצת על החיים שלו, ועל הקשיים שלו.
שוחחנו לנו אפילו ציירנו ביחד ציור דמיוני של פרדס ושועל.
עשיתי לו סדר:- מבוגרים הרבה פעמים מתבלבלים ואומרים דברים הזויים לילדים שאיתם. זה לא בגללו ולא אשמתו.
מותר לשאול, מותר לזייף ועדיין לשיר במקהלה ובטח שמותר לבקש נקניק וגבינה בסנדוויץ של ארוחת 4.
והוא הבין, נרגע ,אפילו צחק ופתאום זה נראה לו מוזר שזה כלכך השפיע עליו.
אבל ככה זה כשאנחנו ילדים ארועים מסויימים צורבים ונצרבים וגורמים לנו לפרש ולהאמין על עצמינו כל מיני דברים חסרי שחר.
אם לא נלך לטיפול איך נגלה את כל זה? איך נאמץ אמונות חדשות לגבי עצמינו ואיך נשאיר אמונות מגבילות בעבר, אה?